מה זה בעצם?

כתבה מיכל פריינטה – גרוטראלי חוצה ישראל 2017

כבר בדרך חזרה מהמסע הראשון שהשתתפנו בו, הסתכלנו על רשימת המסעות הבאים והחלטנו שנרשמים לחוצה ישראל. התחושה של האופוריה שהיינו בה בסוף אותו מסע ראשון הייתה בלתי נתפשת, תחושה טובה כזאת שמחזיקה את כל הגוף בהתרגשות למרות העייפות והתשישות שאחרי המאמץ. תחושה שליוותה אותנו עוד הרבה ימים אחרי, כששאלנו את עצמינו- מה זה בעצם היה ואיך חוזרים לשגרה אחרי חוויה מדהימה כמו זאת.
לפני היציאה לחוצה שוב אותה ההתרגשות שמזדחלת, קצת חששות לקראת הדבר הגדול. תמיד בהתחלה אתה לא בטוח לכמה הרכב עוד מסוגל, ואולי אנחנו מגזימים ומה אם לא נסיים.
ואז היום הראשון, והשני ואלו שאחריהם.
ורצים קדימה וסומכים יותר על הרכב וממכשול למכשול לומדים להעריך יותר את המכונה המדהימה הזו, את עצמינו ואת הדרכים בהן עוברים. כל דרך עם האתגרים והאופי הייחודי שלה, רואים את האדמה והנוף משתנים תחתינו ככל שהגלגלים ממשיכים להסתובב. והם ממשיכים.
וגם הפעם הגענו לנקודת הסיום, החלונות פתוחים, הרוח נושבת והנשמה מוארת.
מדהים אותי כל פעם מחדש איך שיוצאים אל הלא נודע, עם קבוצה של אנשים זרים, מרקעים, גילאים ומינים שונים, ומה שבעיקר מדהים זה איך תחושת הזרות מתפוגגת והאמונה שלי באדם מתחזקת (משהו שלפעמים ביום יום הולך לאיבוד).
אותו קיבוץ של אנשים אוהבים את המשחק הזה. אני לא יודעת לשים את האצבע על מהו בדיוק אותו “זה”.
ה”זה” הזה הוא שילוב של דברים שיחד בדיוק כמו האנשים הזרים נרקמים למה שעושה את המסעות האלו למופלאים. מכונות, מנועים, צינורות למיניהם, אלתורים, יצירתיות אין סוף, נחישות. הרים, מישור, טבע, שטח, מרחבים, סיבוב הגלגלים המהיר והקפיצות המתפוצצות אבל הרכות של הרכב.
אנשים, חברים, לשתות קפה, להכין קפה, ריח עשן ושמן, בירה, בירה, עוד בירה, שינה תחת כיפת השמיים, צחוק, ישיבה סביב מדורה, לפתוח אוהל, זריחות ושקיעות, שבילים נידחים.
תקלות הזויות, לתקן את התקלות ההזויות, לדחוף קדימה, לדחוף אחורה, לקפוץ החוצה מהרכב כי מישהו נעצר, לקפוץ על הרכב כי מישהו נתקע, ללחוץ את הדוושה.
לעזור בלי אגו, לקבל עזרה בלי אגו, להנות ממה שפשוט.
‏עם אנושיות כזאת אין משהו שאי אפשר לשרוד, וזה מחמם את הלב.
אז רציתי להגיד תודה על האפשרות לקחת חלק בדבר ה”זה”, באותו משחק קסום ומרפא.
תודה גדולה, ושנתראה בשטח.