העמק הוא חלום

כתבה מיכל פרטנר – פאראגרוטראלי 2018

“העמק הוא חלום”. האנשים והנשים האלו שבתמונה הם “מייקרים”.
מהנדסים במקצועם , עובדי הייטק, חובבי מסעות אתגריים, מכונאות ומכוניות, שבזמנם הפנוי מקדישים את כשרונותיהם לילדים עם מוגבלות.
מתוך סולידריות ומתוך ההבנה שילדים ובני נוער עם מוגבלות חווים חיים עתירי טיפולים מכאיבים והתנסויות פונקציונליות, אבל חשוכים בהתנסויות של כיף והנאה כמו שאר בני גילם- הם בונים עבורם מכוניות קארטינג עם מנוע חשמלי, כדי להעניק להם הזדמנות לחוות “את הרוח בפנים”, לחוות חוויה חברתית ממקום של שליטה ולא של תלות. כל זה לקראת השתתפות בתחרות מכוניות שתערך בהמשך.
בילינו עימם ציפורי ואני, בוקר שישי סתווי מדהים, ערב שבת קודש “וירא”. בוקר מעונן בעננים לבנים שמנמוכים, בקיבוץ מזרע, בלב השדות החרושים והצמאים למים של עמק יזרעאל.
אנשים יפי נפש ונשמה, בנוף שהוא כולו יופי מרחבים אינסופי, מרוכז, מדויק, מוזרק ישר לוריד של ארץ ישראל.
הביטו בהם, תראו אותנו.
הם שיתפו את ציפורי בהתלבטויות ובקשו לשמוע את החלום שלה , את הפנטזיה. ציפורי חולמת להיות וונדרוומן במכונית אדומה כחולה וזהבית. נשמתי לרווחה לא רק את אוויר השדות, אלא את שפע הרצון הטוב לנתינה ועשייה למען האחר.
במציאות שלי ושל ציפורי, שבה אנו נאבקות על כל טובה, חסד, שביב הנגשה או שילוב, במציאות המתסכלת של מדינת הדלתות הנעולות, המפתחות המוחבאים והמעברים החסומים – שבה אנו שומעות כל יום:
“לא. אי אפשר”
השומר הלך עם המפתח לשער הנגיש הביתה. את לא יכולה להכנס”
“המעלית מקולקלת. מה לעשות”
“חסר מסמך”
“את צריכה להבין ש… “
“טוב, אנחנו צריכים לדבר קודם עם כל ההורים”
“תנסי שוב בשנה הבאה!”
“לא, אנחנו לא יכולים להסיע אותה כמו כל הילדים”
“מצטערים, אבל…”-
תודה ה’.
הנה פתאום שפע אוויר טהור לנשימה, בלפגוש אנשים שרוצים רק להעניק. ככה סתם, בלי תנאים, בלי חקירות וטפסים, וועדות ושאלות ועררים וסעיפי חוק משונים. או כדברי המשורר: “לתת מבלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל”.
הבטתי בפניהם, ברצינות ובריכוז, בעיניים הטובות, בידיהם החכמות, למודות עבודת הכפיים, שכל הזמן מתנפנפות באוויר ומדגימות יצירה ובנייה- וליבי יצא אליהם. הרגשתי שמישהו מקשיב לנו ודובר בשפה שלנו. כשהודיתי להם בהתרגשות הם נראו כל כך מובכים והודו לנו שנתנו להם אפשרות לעשייה האהובה עליהם.
צדק ולא צדקה. ככה בונים סולידריות. הרגשתי בית.