כתבה מירה פוביצר – גרוטראלי new year 2021
בואו נתחיל מהסוף.
כבר עברו כמה ימים, האדרנלין ירד ואיתו כמה הבנות על המסע המטורלל הזה.
“רשמתי אותנו לגרוטראלי”, אמר לי אבי בחיוך שובב. “שנינו ברכב ואמא ברכב מלווה בחפ”ק”.
כן! גדול! בארור שאני מתייצבת, הוא, אחרי שני מסעות ואני, בתולה תמימה, זה יהיה הראשון שלי. התרגשות מהולה בחשש וחרדת ביצוע, שימחה ופרפורי בטן, אחרי שלוש דחיות בגלל הסגר, הוחלט סופסוף לצאת. מה רק שזה נופל בדיוק על התאריך בו אבי (בואך 70..) אמור להתייצב למילואים.
אחי הגדול נרתם במקומו בשמחה וימים ספורים לפני היציאה הפלא ופלא בוטלו המילואים, אך הסידור נשאר. אחי ואנוכי בדייט של 3 ימים. אמא ואבא מלווים בחפ”ק.
הרכב, טויוטה סטרלט שנת 96.
קיבל תיקוני צבע, הגבהה, מיגון וצמיגי עגלה. עם רעש קליל שלא אותר מקורו ועם הרבה אמונה יצאנו למסע.
גרוטראלי-מסע מהערבה ועד נהלל בו משתתפים כ 20 רכבים פרטיים, שהעלות הכוללת שלהם(כולל האוטו עצמו) מגיעה עד 3500 ₪.
נוסעים בדרכי 4X4 ובמסלולים עם עבירות קשה של רכבי שטח.
קל לא?
התייצבנו ברביעי בערב בחניון לילה בערבה. הקמנו אוהל, ג’ין טוניק קטן וקפאנו מקור. כך הלכנו לישון.
בבוקר נגלה לפנינו מראה ספק מצחיק ספק… ספק.
שורה של פרייבטים עם או בלי פגוש קדמי, עדיין נקיים ומצוחצחים, עמוסי מדבקות ובציוד רב (הכל עלינו כל הזמן) ומלא גברים מחייכים.
ארוחת בוקר מפנקת, מקינטה ותדריך.
יצאנו לדרך אני נוהגת. נושמת.
מכשול אחד יש היום, עלייה מלאת בורות וחגיגת הצלבות. אחד אחד עולים, אחד אחד נעצרים באמצע העלייה ובסופו של דבר נמשכים ע”י כוח רב של סוסים, סליחה, גברים מלאי און וזיק בעיניים. גם אותי משכו. “בחלומות שלך 30 גברים מרימים אותך ככה! “, צעקה לי חגית, ממנהלות המסע, בזמן שאני יושבת ברכב מחוייכת ונותנת גז קבוע.
המשכנו לנחל אמציה, בו נשאר רק לנסוע מהר וליהנות מזריקת תחת בחצצי הנחל..
היה יום שמשי קסום, נסענו בנחת, עצרנו לקפה(ג’ין טוניק), ועוד אחד ועוד אחד, ואחד אחרון בשקיעה, איזו שקיעה!
שנמשיך? יאללה שנגיע לפני החושך.
בעוד אנחנו נהנים מאור אחרון של היום המדהים אנחנו קולטים שיש עוד כמה עשרות קילומטרים והדרך מתחילה להיות מאתגרת יותר ויותר.
הדרך בין מצדה לים המלח בשטח, בלילה. מבינים שרק התחלנו.. מדליקים פרוג’קטורים ונוסעים. העלייה לא נגמרת, היא מלאה בבולדרים ודרדרות, תהום מצד אחד ואח שלי מהצד השני. “שמרי על הימין, שני בפול גז ותורידי כבר את הרגל מהקלאצ’ אינעל אחותך!”. אני לא עוצרת! מומנטום! אחיזה! אני בתנועה! ההההההיוהוומאדרפאקראניעושהאתזה!
אדרנלין שיא, לא מרגישה ת’ קור, ג’ין טוניק וקטנה להוריד תפאניקה.. וואו.
היום הזה הסתיים. הרכב מקרקש אבל שלם, אחי ואני בעננים וההורים גאים.
בוקר שני למסע.
ארוחת בוקר מפנקת, תדריך.
מדרגה אחת עצבנית בתחילת היום וירידה קשה בסופו.
האמצע נעלם.. מסתורין.
הכנו את הרכב לקראת היציאה, ניפוח גלגלים, ניקיון כללי, העמסת ציוד, שמן ומים וקשירת התמנון הפירט שליווה אותנו כל המסע (תוספת של 8 רגליים להנעה הקדמית).
כשעה לאחר היציאה הקירקושים שכבר התרגלנו אליהם התחזקו והרגיש כאילו אנחנו נוסעים על האגזוז, עצרנו לבדוק, הורדנו גלגל וגילינו שהחלק שמחבר בין השילדה לסרן, גזור כולו, אלו כנראה היו הרעשים ששמענו לפני שיצאנו מהבית.
בין רגע צוות שלם עצר, קודם כל הכין קפה ואז נפרסה יריעה כחולה ועליה ארגזי כלים מהמשוכללים ביותר לעקומים ביותר, הכל היה שם! חוץ מרתכת.. אז פירקנו את אחד מברזלי המיגון של הסרן האחורי, עם דיסק חתכנו ממנו חתיכת פלאך וחיברנו בין שתי החתיכות הגזורות. איזה יופי, תוך שעה ושני גי’ן טוניקים היינו שם.
זה מרגש לראות את ההירתמות חסרת האגו שהיתה שם. תכלס אלו הרגעים הכי יפים. כמו שאמר לי פבל לפני היציאה, “אל תמהרו להגיע לנקודה, הקסם קורה בין לבין”, משפט זן לחיים פבליטו, יאסו.
הקירקושים והרעשים לא ממש הפסיקו, אז הגברנו את המוזיקה..
את המדרגה המדוברת עליתי באלגנט, בלי לעצור, לא מהר ועם הרבה נחישות. קריאות ה’מלכה’ שליוו אותי העירו בי תחושת הצלחה מסחררת ואגו של מתבגר(ת).
היה מעולה.
נכנסו באור האחרון לשמורה בידיעה שהירידה עוד לפנינו, ‘מעלה עוזי’, כך הוא נקרא וכך פיזמנו כל הדרך שירים על עוזיהו ועזיתה.
זה זמן טוב להגיד שעשר שעות נהיגה בכל יום, במשך שלושה ימים, רק אחי, שגדול ממני בעשר שנים ואני ברכב, היו זמני חסד נדירים של אחווה, לימוד, צחוקים גדולים, ריכולים על שאר בני המשפחה, והיכרות מחודשת של שנינו. אוהבת אותך אח שלה!
מה אומר ומה אגיד, היום ירד, הלילה עלה והדרך המשיכה. עליות קצרות עם קירות אנכיים, בלי תנופה, עם תנופה, אחיזה ומומנט, עברנו הכל, נראה לי שהידיעה שהרע עוד לפנינו עזרה לי להתגבר על האתגרים(!!!) שעברנו, כאילו, זה עוד כלום לעומת מה שיבוא.. אז אני בטוח עוברת את זה..
נפלאות המוח האנושי.
הירידה לא הייתה מה שחשבנו ודיי זרמנו איתה. היה יום מופלא ומרגש, מאתגר פיזית ומנטלית. שכוייח גדול.
נסיעה של שעה ורבע על כביש הבקעה והגעה לנקודת הלינה בעמק בית שאן. מסיבת שישי. פוייקה, מדורה, ג’ין טוניק. שמח.
ביום השלישי היה ניווט חופשי, באיזור עמק יזרעאל, הורו לנו לנסות להימנע מבוץ, הבוץ של העמק ידוע כאכזרי במיוחד..
אז עלינו על הגלבוע ונהנינו מהנוף של העמק. הספקנו להחליק על מעבר בקר בדיוק על פני תהום, לגרום לשישה אנשים להרים ידנית את האוטו ולהחזיר אותו למקום, לפנצ’ ר שני גלגלים ולהחליף אותם.
קפה טוב בכפר יחזקאל עם אורי שלי והמשכנו לנקודת הסיום.
כ 20 רכבים התחילו את המסע, אחד פיצץ טנק דלק ביום הראשון ופרש, שני גמר את הגיר וחזר הבייתה בגרירה ביום השני והשאר חזרו שלמים פחות אגזוז אחד או יותר..
צוות של אלופים
חפ’ק של אהובים
יופי של אנשים
ומירלה אחת בעננים.
תודה רבה.
המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי.
מילה אחת לסיום, טוב אולי שתיים..
“מומנט” ו”אחיזה”
צמד המילים שיחרטו על האבן בבוא הזמן. הביאו אותי לעשות את זה כמו גדולה. אה וגם אחי שישב לידי כל הדרך וצעק לי אותן באוזן. תודה, נמרוד ששיחררת את הנהיגה ונתת לי את הכבוד לאורך כל הדרך💚🚙💚