"לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי חי. ומאז כל פעם שאני נזכר מחלק במסע אני קצת רגוע יותר. יצאתי למסע הזה כי מצאתי כוחות להתמודד עם אי וודאות. מבחינתי לצאת לדבר הזה זה הפך גמור מכל מה שקרה בחצי שנה האחרונה שנעלמתי בחסות החשיכה וההתמודדות. ההתחלה הייתה קשה במסע - האי ודאות הרגה אותי. כתבתי לאבנר שאני מרגיש כאילו שוב מקפיצים אותי לצו 8 והייתי מוכן לבטל הכל יום לפני אחרי אחד הפלשבקים. שמח שהחלטתי ללכת על זה נגד כל האינסטינקטים שלי. אני מרגיש שקיבלתי מהמסע הזה באמת כלכך הרבה, ברמה האישית שזכיתי לעשות אותו איתכם ומבחינה אישית הרגשתי שניצחתי את עצמי ואת הפחדים. כמעט לפני כל עלייה גדולה הייתי על סף התקף, עם ידיים רועדות ורבאק בעיניים. ונצמדתי למשפט של אבנר וניסיתי ליישם " שתי ידיים על ההגה, הילוך ראשון רגל על הגז עד הסוף, וזהו אל תעצור עד סוף העלייה." ההזדנמות הזאת במסע, כל כמה זמן להתמודד מול עצמך, שוב ושוב, מול ההיגיון, מול הפחדים ופשוט לתת גז ולהסתער בלי פחד, בלי להסס. זאת תחושה שלא חשתי הרבה מאוד זמן, ניצחונות כאלו נשארים איתי לטווח הרחוק. פתאום הסתכלתי על החיים כמו המסע ועליי כמו גרוטאה, וראיתי את הגרוטאה העייפה הזאת עוברת עליות שלא דמיינתי בסיוטים שלי. ואיך תמיד העליות נראו הרבה יותר מפחידות מרחוק ומקרוב בסוף ההר לא כ''כ גדול כמו בהתחלה. ואני הקבלתי את זה לאתגרים שמחכים לי בחיים ואיך מרחוק הם תמיד נראים מפחידים ובלתי אפשריים, ועכשיו אני יודע שאני רק צריך להתקרב יותר אליהם לראות את הלבן בעיניים של האתגר , לשים 2 ידיים על ההגה ולתת גז! זאת תחושה מסוגלות ששכחתי שקיימת. חלק בלתי נפרד מהמסע בשבילי - מורדכי ואבנר- עמוד האש לפני המחנה. מורדכי עם הדחיפה הבלתי מתפשרת שלו והאמונה העצומה שלו בכל אחד ואחד מאיתנו נותנת כל כך הרבה כוח. ואבנר הוא אבנר, עוד לא המציאו מילה בשבילו בלקסיקון העברי. רק הידיעה ששניהם היו ולא משנה מה יקרה אני סומך עליהם ומרגיש בנוח איתם. נתנה לי את החופש "לאכול "התקף ולחזור לעצמי ולהמשיך פאקינג להתמודד מול הדרך בראש מורם, בלי בושה. אתם בטח קוראים את זה יא שני ממזרים- תדעו שהצלתם אותי ועוד כלכך הרבה אנשים, ואני מאחל לעצמי ושואף להשפיע על העולם הזה לטובה כמוכם. אני וזיו- נפגשנו 4-3 פעמים לפני המסע. פעם אחת בבית קפה מפגש ראשוני ולאח''כ מכן אצל זיו במוסך. אני מטבעי אדם ביישן אז לקח לי זמן להיפתח אבל מהרגע הראשון ידעתי שזיו הוא אח משלנו והייתה לי תחושה שאנחנו נסתדר טוב. במהלך המפגשים עבדנו בסדנה של זיו על הרכב, זיו לימד אותי להשתמש בכלים שנים והסביר לי על תפעול הרכב ובין לבין דיברנו על החיים האישיים . יש לנו חיבור מאוד טוב לדעתי ויש הערכה וחיבה בינינו. אני ממשיך איתו דרך בעמותה שלו "פראגרוטראלי" ואני מאמין שזכיתי בחבר לטווח הארוך. מבחינת תקלות והתקלות. תקלות ברכב היו לנו רק ביום האחרון עד אז צחקנו על זה שעוד לא היה לנו אפילו פנצ'ר. ביום האחרון נתקענו כמה פעמים, הראשונה שבהם הייתה כשנכנסתי בסלע באמצע המסלול עיקמתי את המשולש של הרכב.. אח''כ בעליה אחרת נשבר הקפיץ וההגבהה ועצרנו שוב לסתלבט קפה ותיקונים. נהנתי לעצור לא פחות מהנסיעות והדרכים. ועד סוף המסע ביום השלישי נעצרנו לדעתי עו 6-5 פעמים לפחות, כי הרכב לא הניע אחרי עצירה. מסתבר שמכת גרזן במיכל שאיבה יכולה לעשות פלאים כל פעם מחדש(. מהר מאוד במסע הבנתי שהתקלות הן חלק בלתי נפרד מהכיף, פותחים פק''ל, מכירים אנשים, לומדים הלכה למעשה לתקן תקלות בדרכים עקלקלות תרתי משמע. ההתייחסות ל"תקלה " כהזדמנות להכיר אנשים, להנות מנוף עוצר נשימה שלא ראיתי מימיי, וסתם לעצור רגע לשאוף אוויר ולהנות מהרגע החד פעמי הזה. אני חושב שהמסע הזה והקונספט שלו מתאימים כמו כפפה לחבל זוג כי קודם כל התמצית שלו מבחינתי היא לבוא, להתמודד מול אתגרים בדרך, מול פחדים, כשכל ה"אווירה" מסביב תומכת מעודדת לא משנה מה תיהיה התוצאה הביאה אותי להאמין בעצמי ברמות שלא הכרתי, אדרנלין וריגוש בעוצמות שלא זכרתי שקיימות בסקאלה, הרגשתי שם הכי חי שהרגשתי בחיי. כשאני מלביש על הקונספט של גרוטראלי את חבל זוג אני רואה התאמה מושלמת. כמו שכולנו יודעים, חלק ניכר מהסימפטומים של פוסט טראומה הוא ההימנעות, שככל שהיא גדלה ככה היא מצמצמת את האדם. והאדם הוא נוף מולדתו, סתם סתם. ברצינות, ההימנעות לאט לאט מוחקת את היכולות והתנסות כזו כמו שחווינו יכולה להרים אנשים לגבהים. אם נוסיף לחוויה הזאת את "אחוות הלוחמים" והחברות האמיתית שיש בין כל משתתפי התוכנית חבל זוג מכל הצדדים, תקבלו את המתכון לדבר הכי מטורף בחיים. והאמת שכל המסע חשבתי לעצמי איזה מטורף זה היה יכול להיות עם כולם פה מסביב היו מהפרוייקט- צמרמורות. זהו, סליחה אם חפרתי וכתבתי מבולגן. תודה על הכל".